קובובסקי ואח' נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ

החלטה

1.בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה היקף ההרחבה של כיסוי ביטוחי למכשיר רדיו בפוליסה לביטוח מקיף לכלי רכב.

2.המבקשים ביטחו אצל המשיבה (להלן גם "שירביט"( רכב מסוג פולקסווגן פאסאט מס' רישוי 22-406-51 (להלן: "הרכב") לתקופה מיום 01.01.09 עד יום 31.12.09, לפי פוליסה מס' 57-570021479-09 (להלן: "פוליסת הביטוח"). פוליסת הביטוח כללה הרחבת הכיסוי הביטוחי לרדיו שלא הותקן ברכב ע"י היצרן מלכתחילה (בלשון המדוברת "לא אינטגראלי").

ביום 24.01.09 נגנב הרכב. שירביט שילמה למבקשים 48,290 ₪: פיצוי לפי מחיר הרכב במחירון - 47,940 ₪ (לפי מחירון לוי יצחק) ותוספת בסכום של 350 ₪ בגין חפצים אישיים.

שירביט לא שלמה את שווי מכשיר הרדיו, שלטענת המבקשים עומד על 722 ₪, לאחר הפחתת השתתפות עצמית בסכום של 850 ₪.

3.עילות התביעה של המבקשים נוגעות בדיני חוזים, בנזיקין, בדיני הביטוח, ועשיית עושר ולא במשפט, והסעד המבוקש הוא תשלום הסכומים עבור הרדיו בכל גניבה או אבדן מוחלט של רכב שנעשתה לגביו ההרחבה הרלוונטית.

המבקשים טוענים עוד, כי במקרה שעובדותיו זהות נקבע בת"ק (ירושלים) 2669/08 תורג'מן נ' שירביט חברה לבטוח בע"מ (לא פורסם, 5.2.2009), כי היה על שירביט לגלות למבוטחים באופן יזום ומפורש כי במקרה של גניבה או נזק טוטאלי, לא יחול פיצוי נוסף בגין הרדיו.

4.שירביט טוענת שהכיסוי הביטוחי המורחב לרדיו אינו חל במקרים של גניבת הרכב אלא רק במקרים שבהם נגנב או ניזוק הרדיו עצמו. יתרה מזו, ערך הרכב לפי מחיר מחירון כולל גם את הרדיו המותקן בו. על כן, תשלום נוסף עבור הרדיו יהווה כפל פיצוי. לדעת שירביט אין עילת תביעה בחוזים אף לא בנזיקין בעילת הטעיה, וגם לא בעשיית עושר ולא במשפט - משום שהוראות ההרחבה אינן מזכות בסעד כספי אלא בסעד של רדיו חלופי.

שירביט סבורה שאין להחיל את כלל מעשה בית דין בענייננו מכמה סיבות מצטברות: ראשית משום שמדובר בפסק דין בבית משפט לתביעות קטנות, שמעצם טבעו אינו יכול לחייב את כלל הערכאות, ולו משום שאין בו ייצוג מתאים, ובהכרח השאלות המשפטיות נדונות רק בחלקן. ושנית, משום שלפי כלל מעשה בית דין, אמנם מדובר באותה נתבעת, אך התובע רשאי להשתמש בפסק דין שניתן בהתדיינות קודמת שנטלה בה חלק רק כ"מגן" ולא כ"חרב".

5.למרות שלכתחילה נקבה הבקשה בשתי קבוצות תובעים נפרדות, בהמשך היא צומצמה לאלו שרכשו את הפוליסה עם ההרחבה ונגנבה מכוניתם או נפגעה במצב של אובדן מוחלט, ולא שולם להם פיצוי נפרד על מכשיר הרדיו הלא אינטגראלי.

6.עניננו בפרשנות משפטית של פוליסת הביטוח: האם הרחבת פוליסת הביטוח תחול גם במקרה של נזק מלא לרכב או גניבת הרכב, או רק במקרה של גניבה או נזק לרדיו עצמו? ואם כך - האם היה על שירביט לסייג את חבותה במפורש בפוליסה? שאם כן – נטען כי שירביט הפרה את הוראות חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 והתקנות לפיו, ואת הנחיות המפקח על הביטוח, והטעתה את לקוחותיה, בכך שלא כללה תנאי מסייג בפוליסה. וכמובן – האם ראויה התובענה להתברר כייצוגית?

לפי הסכמת הצדדים המצהירים לא נחקרו, והוגשו סיכומים בכתב. אתייחס לטענות הנ"ל להלן, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

מעשה בית דין

7.בעניין תורג'מן נדונה פרשה עובדתית זהה לזו שלפני. רכבו של התובע, שהותקן בו מכשיר רדיו לא אינטגראלי, נגנב, ושירביט אשר שלמה את תגמולי הביטוח עבור הרכב, לא שלמה תוספת לפי הרחבת הפוליסה. המחלוקת הפרשנית אף היא היתה זהה.

בפסק הדין בעניין תורג'מן קבע כב' השופט אביטל חן, כי בהתאם לחובת הגילוי החלה על מבטח, היה על שירביט להודיע מראש לתובע אודות ההגבלות שבפוליסה, וכי שירביט לא עמדה בנטל להוכיח זאת. על כן חויבה שירביט לשלם לתובע את שווי הרדיו, בנוסף לסכום ששילמה בגין גניבת הרכב.

8.במסגרת בקשת האישור שלפניי ביקשו המבקשים לאמץ את קביעות בית משפט השלום בעניין תורג'מן (ס' 27 בבקשה). בתשובתם לתגובת שירביט, הוסיפו וטענו כי מתקיים מעשה בית דין מכח פסק הדין בעניין תורג'מן (פרק ה' בתשובה). שירביט ביקשה למחוק את התשובה, בין היתר עקב הרחבת חזית בטענה זו, לטענתה. לפי הסכמה דיונית הגיבה שירביט לטענת מעשה בית דין במסגרת סיכומיה. כפי שאַראה להלן, דעתי זהה לזו של כב' השופט חן בענין תורג'מן, ועל כן גם אם אין להחיל מעשה בית דין ממש, וגם אם אין לשמוע לטענה זו עקב הרחבת חזית – התוצאה תיוותר אותה תוצאה.

השאלה המתעוררת היא, אם קביעת בית משפט לתביעות קטנות מחייבת כמעשה בית דין בתביעה מאוחרת בין אותה נתבעת לבין תובע שלא היה צד לפסק הדין הראשון, וטענתו "התקפית"?

9.כללי מעשה בית דין מושתתים על עקרון סופיות הדיון, וחשיבותם בהבטחת יציבות משפטית וכלכלית; הענקת בטחון לבעל דין אשר זכויותיו וחובותיו הוכרעו סופית על-ידי בית-משפט מוסמך; שחרור מן הנטל לשמור על ראיות לאחר מתן פסק-הדין במשפט הראשון; מניעת פסקי דין סותרים; וחסכון דיוני (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"מ כב(2) 561 (1968).

שני כללים עיקריים מרכיבים את דוקטרינת מעשה בית דין: "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". השתק עילה מקים מחסום דיוני מפני תביעה נוספת באותה עילה, כאשר התביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך. הטוען "השתק עילה" צריך להוכיח, בין השאר, זהות בין בעלי-הדין או חליפיהם (למשל שולח ושלוח או מוריש ויורש). בהיעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה, גם אם אותו תובע תבע בשני המקרים. לעומת זאת, במקרה כזה יתכן השתק פלוגתא בסוגיה ספציפית ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 (2000).

הואיל והצדדים שלפני אינם זהים לאלו שהיו לפני בית המשפט בענין תורג'מן - ענייננו עשוי להקים השתק פלוגתא אך לא השתק עילה.